יומני היקר. היום לא התאפקתי ושיחקתי עם אוכל אבל, חוץ מקערה אחת, לא ממש ליכלכתי כלים. בסוף יצאו בייבי טאקוס קטנים, מצופים בפרוריי ביסקוויט. מילאתי אותם בקרם גבינה ונילי. פייר, יומני. היה כיף.

אני בעד טחינה, ממוטטת על טחינה. אני מאמינה, שטחינה זה נקטר אלים וצוף מדבר, נוזל חיים ומעיין נעורים. אין על טחינה, טחינה היא השוס. כששמעתי שג'וליה זאהר, מנכ"לית ובעלים של חברת 'טחינה אל ארז', לוקחת על עצמה לסייע לקהילת הלהט"ב הערבית, חשבתי האישה. מלכה. מה אני יכולה, מעולמי הקט להכין לגיברת, תשורה קטנה על יוזמה ענקית? מה אם לא עוגיות. עוגיות טחינה.

עוגת בחושה של פיסטוק לימון זריזה, מלאה בטעם פיסטוקי עם טונה של גרד לימון, מפנקת ועשירה, ובונוס גדול? טבעונית לחלוטין.

חם. חם היום וכשחם הכי לא בא, ארוחה כבדה. תנו לי משהו בקליל, שלא יפול לי על הבטן, או ילכלך יותר מידי את הכיור. צלחת של אורז בר עם עגבניות שרי וקייל, גבינת מוצראלה, שהתחפשה לבורטה, וקיבלתם עיסקת וי. איי. פי. של מנה קלילה ביום חם חם.

נתקעתי עם דובדבנים. אני יודעת שזאת התחלה לא טובה כי איך אפשר להתקע עם דובדבנים, ובכן. אחריי שהיה של סופ"ש ארוך, ירדנו מאפסטייט הביתה, ללונג איילנד. באחת העצירות היה דוכן אורגני, שמכר דובדבנים. כידוע אני סאקרית של דוכנים שמוכרים תוצרת מקומית. אני תמיד מוצאת דברים מעניינים, הפעם, זה היה שקדים מעושנים. היו שם גם דובדבנים אורגנים קטנים. כמובן, שמילאתי, מלא הטנא. אממה? כשמילאתי את הפה גילתי שהם לא הכי מתוקים וגם לא הכי חמוצים, ופשוט לא. אז עשיתי כל מה שילדה טובה של אמא שלה עושה. קובלר.

,חשבתם שנגמר לי מהאבוקדו? תחשבו שוב. אחרי ההצלחה של האבוקדו פודיניג שוקולד, מגיע תורה של הגלידה. אני יודעת, שקינוח אבוקדו מאתגר קונספטואלי אבל אלה, שעדין קוראים את הפוסט, מסוקרנים לא פחות. גלידת אבוקדו, לללא מכונת גלידה. קינוח שמותח גבולות ומשוחרר מרגשות אשם.

פבלובה היא קציפת ביצים עם סוכר, אפויה, עם מעטה פריך ומרכז דמויי מרשמלו. היא רק ניראת כמו איזה ביג שוס אבל, למעשה היא ענין פשוט להפליא. כל אחת, שהקציפה ביצים בחייה, לעוגת טורט נניח, עשתה שלושת רבעיי פבלובה. מאחר וליבי במזרח אבל, אנוכי במערב, בואו נעשה זר פבלובה, לכבוד יום העצמאות של אמריקה. אני קישטתי אותה בצבעים של הדוד סם אבל, תרגישו חופשי לשים מה שמתחשמק

בצורה מוזרה קומפוט, או מה שקרוי בעברית צחה ליפתן, הוא התחלה של ריבה. ליפתן או קומפוט, מה שיש לנו, זה מרק קר ומתוק של פרות או חלקים שלהם. איפשהו בשנות השביעים הקומפוט מלך במחלקת הקינוחים. אמא שלי היתה אוספת את כל הפרות העייפים, למרק אחד גדול, מוסיפה סוכר וסוגרת ענין. אני לא זוכרת כמה התלהבתי מהרעיון אבל, על זה נאמר. מה שלא תתלהב כשאתה ילד, תתלהב שבעתיים כשאתה מבוגר. זה כמו לגלות את כל הפרות שלא אכלת ולחשוב שבונה. לא כזה רע בשנות השבעים.