סיפור קטן על תיי לאירוס.
אצלנו בבית שתו ויסוצקי. זה מה שהיה במכולת של אבוטבול, ימח שמו גנב מדופלם. זה מה שאבא שתה כי אבא שלו שתה וזה מה שאני שתתי כי אבא שלי שתה. הכוסות היו שקופות והתיי מהביל. התיון מילא את הכוס והנוזל היה מר וכבד. שתי כפיות סוכר המתיקו את הגלולה והרבה הרבה סיבובים של הכפית מקישה בדופן הכוס, חתמו את טקס התיי.
כזה היה המתכון לתיי ואנחנו עקבנו אחריו באדיקות. לא סטינו שמאלה או ימינה כי לא היתה דרך אחרת לעשות תיי. זאת הדרך היחידה. תיי זה תיי רבותיי וסוס מנצח לא מחליפים אפילו שהוא היחיד שמשתתף במירוץ.
האמת האבסולוטית הזאת החזיקה עד כיתה ט’.
בכיתה ט’ העתקתי בית ספר. “דה שליט" היה מוסד מאיים לילדים מגודלים שיש ברשותם יותר רוח משערות בית השחי ומוניטין מצוחצח במדליות מחוזיות לריצת 100 מטר.
שם גם פגשתי את קלי. רק שלא קראו לה קלי אז. קראו לה שולה. שם מיושן של דודה שלא הלם את אישיותה התוססת.
שולה היתה ילדה להורים מהגרים אמריקאים. בעליי משקפיים עבות, אופני ספורט עומדות לדיווש בסלון הבית ומבטא כבד של ר’ שהעניק להם אור אקזוטי של דברים מעבר ים. היה להם כל מה שלא היה לי. תמונות משפחה ממוסגרות במסגרת כסף כבדה, פסנתר אדיר מימדים ותיי.
פעם ראשונה ששולה הציעה לי תיי היא שאלה באיזה טעם. בתמורה היא קיבלה מבט אטום ודממה ארוכה. “ויסוצקי” עניתי כשלשוני השתחררה אבל היא לא הרפתה.
“ויסוצקי?” היא שאלה ואני הרגשתי את הזיעה של חברה חדשה שעומדת לתקופת נסיון ונופלת בה. “איזה יש?” התפלפלתי בנסיון לאנינות טעם והיא החלה למנות את שקיות התיי שברשותה.
“יסמין עם וניל, היבסקוס מיובש, ירוק עם לימון, תפוח עם ציפורן או תיי שחור”
פה הבעת שיממון מזוייפת שהתאמצתי עליה החלה להסדק.
“מה קרה לויסוצקי?” שאלתי
“שום דבר לא קרה לו, רק לא מחזיקים אותו” היא ענתה בנושלנט ואני שלא יכולתי לדמיין עולם ללא ויסוצקי, הלכתי לאיבוד. לראשונה בחיי עמדה בפניי ברירה שלא ידעתי את טיבה. ברירה ולא מחדל. בראש שלנו יש תחנות אוטובוס של פעם ראשונה. תחנת אוטובוס טרם עלינו על אחד והפלגנו לדרך אחרת. פעם ראשונה שהלכתי לבית הספר. פעם ראשונה שקבלתי ילקוט. פעם ראשונה שציירתי את האות א’. שנים רבות אחרי, נחזור לאותם תחנות אוטובוס ונחכה לאחד שלא יגיע.
הפעם הראשונה שגיליתי, שויסוצקי זה לא טעם.
מאז אותו יום הגעתי לביתה של שולה עם תיון ויסוצקי מרופט בכיס מכנסיי. לא סבלתי את התיי שהאמריקאים החזיקו. קראתי לזה מיץ מחומם עם שמות של ספר שירה.