שלום. אני ליאת נעמי שירית. אם לתאומים מתבגרים, טולה אחת ועוללי. אישה לאיתן, שחיה בניו יורק מזה זמן. הרבה זמן.

אין לי הכשרה פורמלית במטבח, שום תעודה על הקיר או שנות לימוד באסטלה. גם לא שמות גדולים של בתי ספר מפורסמים או מורשת עניפה של שפים מהוללים לצידי. למעשה, אני יכולה להעיד בבטחון, שחוץ מצפיה כפויה בידיהן העמלות של דודותיי במטבח ילדותי, לא יאמר דבר לזכותי. כלום. אין בי דבר מלבד אהבה.

לא גדלתי במטבח נהפוך הוא. הייתי מנודה ממנו שנים רבות וכמו כל הדברים שלא הייתי חברה בהם טיפחתי בוז שקט למועדון. שנים רבות חלקנו את אותה קורת גג כמו שני שותפים נרגנים בדירה תל אביבית, בעל כורחינו חולקים חשבון חשמל וארנונה.

את האהבה למטבח גיליתי לפני מספר שנים. הייתי תקועה בו.
איתן בא והילדים איתו, ואוכל נהיה הכרח אבל לא אחד כזה שנשא איתו עונג או הבטחה לכיור נקי ועם כל ילד ההכרח כמו ערימת כלים גדל יותר והעונג איתו קטן.

זה היה בין גמילה מחיתולים של הקטן לבין הענין הפעוט שצריך להאכיל את בני הבית ככה או ככה. הייתי צריכה להמציא ענין. ועם הענין נולדה התשוקה ואיתה הגיעה אחותה הגדולה, האהבה.
זה לא קרה ביום, גם לא בחודש. לא לקחתי קורס ששינה לי את החיים או טעמתי מנה שהעיפה אותי. אני מניחה שהבנתי שאם אני כבר במטבח מדליקה תנורים, אז למה לא לעשות משהו שמעניין אותי. קשה לי לשים את הדופק על אצבע אבל פתאום עוגה בתנור לא היתה כיתת ירי וממולאים בסיר לא היו אמבוש. ריח שמרים באויר הרחיב את הנחיריים ובעבוע שקט של סירים עשה לי שמש בבטן.

מה שאני מנסה לומר וללא הצלחה יתרה, שיש אהבות מאוחרות ואין גיל לאהבה וגם עשור חמישי יכול להכיל מתנות גדולות. אחרי הרבה שעות, סירים מהבילים, כלים מלוכלכים, בצק שתופח ועוגיות בתנור הנה אנחנו מתכנסים במטבח כדי לדבר אהבה.

אני עורכת סדנאות בישול במטבח שלי בעיקר של שפים ישראלים. פה בלונג איילנד של ניו יורק אנחנו צמאים לכל טיפת ישראליות עם צלחת או בצק או עוגה שחלמנו אותה בעברית. אני פוגשת אנשים מהממים ושפים מצויינים, שעם חלקם קשרתי קשרים לחיים. בדרך הם רואים קצת ניו יורק ואנחנו מבשלים אוכל של בית בצלחת עם מבטא אמריקאי.

אוכל, מלבד חומרי הגלם שלו או הוראות הכנה מוקפדות, סטיילינג נחשק וארומה משכרת, אוכל הוא אהבה. האקט של להאכיל הוא אקט בסיסי. מהסיר שלי לצלחת שלך. מהצלחת שלך לפה שלי. מהידים שלי לפה שלך. אוכל זה מעשה אהבה. בין אם זאת צלחת מוקפדת במסעדת עילית או ידים של רוכל קשיש בעיר העתיקה. אוכל הוא מעשה אהבה.

אני לא נאמנה למטבח כזה או אחר. כל כך הרבה מטבחים מרגשים אותי ואני אוהבת לנסות ולהתנסות. הכל מכל טוב לי. צמחוני או לא צמחוני, אסייאתי או הודי. אטלקי או צרפתי. אין מטבח, שלא פונה אלי בדרך זו או אחרת. כולם היו ילדיי. אבל שום צלחת לא תשווה לזאת שנוגעת בבית. צלחת שנושאת זכרון ליום שישי עם קדחת הכנות לקראת שבת.

על השיש שישיית סירים מבעבעים ומהבילים ואמא עולה לנוח כי היא מארבע בבוקר על הרגליים וכל החלונות פתוחים והמולת הרחוב זולגת בשקט ואבא, שגבו מופנה אליי שולח אותי לקחת פיתה סאלוף וחילבה לשמעון השכן כי הוא כבר מחכה מהבוקר ושאזדרז כבר כי עוד מעט שבת נכנסת.

זאת הצלחת שלי. טוב שבאתם וברוכים הבאים אליי.

2018 כל הזכויות שמורות לליאת שירית. אתר: סודה.
2018 All Rights Reserved to Liat Sheerit. Site: SODA.
Top