איפושהוא קראתי שהמתכון נולד לפני עשור בארה"ב. המחשבה שמישהו יבשל תפוח אדמה ואז ימעך אותו עושה לי דברים אסורים. כאילו מישהו נתן לי רשות לשחק באוכל. ואחר כך עוד לקרוא לו תפוח אדמה דפוק. אלו חיים אל

מי לא מפחד מעוגת גבינה? כולם. מתכון לאסונות מוכחים. כמו מתבגרת טיפוסית, תמיד היא מגיעה עם אישו. כן תצנח, לא תצנח. עם תחתית או בלי, לשים אמבט אדים או לא? באיזה חום? פתחת את דלת התנור? הלך עליך. איפפ. א

איזה קינוח כייפי. ללא אפיה. פשוט, לא מורכב וכמעט חסין אדיוטים. וסקסי. כמה שהוא סקסי.

ימיי החנוכה, ימיי הטיגונים. תרשו לי לשתף אתכם בשיר שנכתב בשמן ימיי מעל סיר הטיגונים. בחמש קמה אמא ונטלה תרוודה. אל המטבח צעדה וסופגניות שוב טיגנה. עד שקם עוללי עם קורי שינה וראה סופגניה בהכנה. אז אמרה

לקח לי זמן להבין את ההו וההא שיש באמריקה עם חג החנוכה. אני מתכוונת החג נחמד והכל, אבל לא היה ברור לי על מה ולמה הבאז הגדול. הדקור המופרז, המסיבות האיינסופיות, המתנות שלא נגמרות, ואז זה נחת עליי. מישו

תקראו לי זקנה (אבל בלחש!) אבל יש גבול ליכולות הגוף שלי וחזית המטוגנים שתוקפת אותנו מידי חנוכה. בערך מ4 אחריי הצוהרים כל מטוגן שצרכתי החל משנה שעברה, עולה להזכיר לי איך ביקור חולים נראה. עצה שלי. בואו

כשאני קוראת את הכותרת של הפוסט "תפוח עץ בבלילת בירה" מה שבעצם המוח הדיסלקטי שלי קורא זה תפוח עץ בלית ברירה. שזה חמוד. להפעם. כי מוח דיסלקטי זה קצת טריקי. כל הימין שלך זה שמאל ושמאל זה ימין,

את הממזרות האלו הכרתי לפני כמה שנים. קוראים להן לוקומדס והן הגירסה היוונית לדונטס. סוג של כדור סופגניה. אפשר לפגוש אותן בכל מיני ורסיות מסביב ליוון. הן מככבות אצלי כל חנוכה במטבח. אבל מה שיותר מהמם זה

את בטח חושבים שקצת הסתובב לי. שעם כל הכמויות של הברד פודיניג שאני מפרסמת אני קצת תקועה בפריילוף. ואני פה לומר לכם. צודקים. פה אחד. אבל זאת לא סיבה שלא להתאהב בברד פודיניג דלעת. שאם אין לכם זמן. שאם את

ממזמן הפסקתי להבין את המטבח האמריקאי. הוא תמיד מרגיש לי רנדומלי לחלוטין. של "בחייאת מה עישנת ומי הספק שלך". ברור, שכל דבר הגיע מאיפשהו ולכל דבר יש סיבה ותכלית והיסטוריה, אבל הטעמים הטעמים, ג