אני לא אשכח את ארוחת הבוקר הראשונה שלי בלונדון. תרה בחדר האוכל של המלון, צלחת ריקה ביד, הלוך ושוב הלוך ושוב מנסה לדוג אוכל שלא יושב לי עם בירה או נופל תחת קטגוריית ארוחת ערב. שיהיו בריאים אלה. מטבח מא

מזמן הגענו למסקנה שאני, אין לי מילה. תראו אותי. חותמת לכם שאין עוד מתכון תפוחים ושניה אחוריי זה מתהפכת עליכם עם איזה קרמבל או פאי שמאי. אין לי מילה אני. אין לי. ועכשיו, שביססנו את מעמדי כמו השפם של פר

מתכונים פשוטים מרגשים אותי. ככל שיש מיעוט במרכיבים ככה חייב להיות דיוק בעשיה. המתכון הזה מרגש. איו בו כלום ויש בו הכל. התמונה היתה כל כך משמימה, שהתפתתי לשים עלה אחד של בזיליקום לתמונה. רק אחד. אבל לא

שניה לפני שכולנו מתפזרים לקצוות עולם עם התיקיי ים, הסלפייס והעור השזוף, בואו ונתרעננה באיזה קינוחון זריז וכל כך צבעוני שזה כואב בעין. אני חולה על אוכל אדום. ז'אומרת, ממש בריאה עליו. הריריות שלי מתמלאו

נכון שאנחנו רוצים לעשות הכל למפרע, מבלי לחכות לרגע האחרון ולהגיע מיוזעים לאירוע שלנו כשאנחנו רכונים מעל לתנור החם? נכון. אז הנה לכם חטיפון קטן. מושלם ליד בירה צוננת וכוס יין משובח שהאורחים שלנו מנשנשי

שבועות בדלת וכל הבאז התמלא בחברים של תנובה. החג שמשפריץ לקטוז, משוויץ במאפים משוכללים ולוגיסטקה של טרור מתקדם. לא שאני מזלזלת חלילה ואחותו. אבל כשאת מארחת חמישים איש ומטבח שלך מזכיר את גבעת התחמושת, א

גָאלֵט הוא שם כללי לעוגה גדולה שטוחה שבדרך כלל המלית שלה עשויה מפירות. כל פעם שיש לי עודף פירות או פירות שהתחילו לכעוס שלא מתייחסים אליהם אני שולפת זריז בצק פריך וממלא אותו בארץ זבת חלב ודבש. הענין עם

כשפגשתי את קרן לראשונה, מיד רציתי להיות חברה שלה. יש בה מידת חופש וצחוק שמרשה לך לדדות אחריה ולהתלות לה על השימלה. אני תמיד מוצאת תירוצים להיות סביבה. פעם אחרונה זה נגמר ביוון. אל תתנו לשפעת התלתלים ה

אתמול ניסיתי איזה מתכון חדש שלכאורה נראה כמו כלום והכי לוקחת אותו בהליכה ומה אני יגיד לכם? מפח נפש. כל האוכמניות שחו להם על הגב, מתנדנדות להם בעצלתיים בברכה של נוזלים ורק נשאר להם להוציא לי אצבע השליש

כמה פעמים טחנו לנו את המוח שארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום? טחנו. כמה טחנו לנו את המוח, שמה שקורה בבוקר קורה יותר חזק בשאר היום? טחנו. כמה טחנו לנו המוח שאסור לחטוף אוכל. אוכל אוכלים בנחת. טח